Shabbath
Daf 58b
משנה: מִנַּיִין לַסְּפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם. מִנַּיִין לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִים אַרְבַּע בְּאַרְבַּץ רוּחוֹת עֲרוּגָה וְאַחַת בָּאֶמְצַע שֶׁנֶּאֱמַר כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ. זַרְעָהּ תַצְמִיחַ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ׃
Traduction
On sait qu’un vaisseau reste toujours pur, comme il est dit (Pr 30, 19): la voie du vaisseau à travers la mer (comme la mer reste pure). Dans un carré de champ ayant 6 palmes de longueur sur une égale largeur, on peut semer 5 espèces diverses, savoir: 4 aux 4 angles du carré et une au milieu, selon qu’il est dit (Is 61, 11): Ainsi que la terre fait éclore son germe et les jardins font pousser leurs plantes; or, le terme plantes (au pluriel) indique qu’il s’agit au moins de 2 sortes – (413)reproduit in extenso du (Kilayim 3, 1), avec la Guemara sur ce.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מנין לספינה שהיא טהור'. שאינה מקבלת טומאה:
שנאמר דרך אניה בלב ים. פשיטא בלב ים היא אלא הא קמ''ל מה ים טהור אף הספינה טהורה בין היא של עץ ובין היא של חרס בין גדולה ובין קטנה:
מנין לערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים. דתנינן לעיל בריש פ''ג דכלאים שזורעים בתוכה חמשה זרעונים וכו'. שנאמר כי כארץ תוציא צמחה וגו'. תוציא חד צמחה חד זרועיה תרי תצמיח חד הרי רמז לחמשה זרעונים וששה על ששה לא ילפינן מאסמכתא דקרא אלא כך קים להו לרבנן דההרחק בין מין למין אחר צריך שיהא כדי יניקה והיא טפח ומחצה ולא יותר. וסדר זריעת ערוגה זו תמצא לפי הצורה שהעמדתיה בכלאים שם וכשתעיין שם תתבונן ששני שלישים ממנה נזרעת היא בחמשה מינין אשר בתוכה והן כ''ד טפחים ושליש אחד ממנה היא פנוי שהוא י''ב טפחים ושם ביארתי וביררתי לפי הסוגיות דגמרא דהכא ודהבבלי ולפי מסקנת השמעתתות להלכה:
הלכה: ב'. וְלֹא מִן הַיָּם לָמַדְתָּ. מַה יָם טָהוֹר. אַף הַסְּפִינָה טְהוֹרָה. וְלֹא מִן הַשַּׂק לָמַדְתָּ. מַה הַשַּׂק מְשַׁמֵּשׁ בַּיָּם וּמְשַׁמֵּשׁ בַּיַּבָּשָׁה. סְפִינָה מְשַׁמֶּשֶׁת בַּיָּם וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת בַּיַּבָּשָׁה. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָֽמְרֵי. זוֹ סְפִינָה שֶׁלְּחֶרֶשׂ. מַה הַשַּׂק אֵינוֹ מְלַמֵּד עַל כָּל הָאָמוּר בַּפָּרָשָׁה. יָצָא כְלֵי חֶרֶשׂ שֶׂאֵינוֹ כָתוּב בַּפָּרָשָׁה שֶׁיְּלַמֵּד עָלָיו הַשַּׂק.
Traduction
Au lieu de déduire la pureté du vaisseau de ce que dit un verset biblique, n’est-ce pas plutôt comparable à la mer, et pourquoi ne pas déduire sa pureté de ce que la mer reste toujours pure? Ou bien, pourquoi ne pas le déduire du sac? C’est que celui-ci peut aussi bien servir sur mer comme sur terre, tandis que le vaisseau est seulement employé sur mer. Selon les rabbins de Césarée, il s’agit ici d’un vaisseau en argile, que l’on ne saurait comparer à d’autres ustensiles; ainsi, le sac ne saurait comprendre dans sa règle tous les autres articles énoncés dans la même section que lui, et il va sans dire que les vases d’argile dont il n’est pas question dans ce sauraient être compris dans la règle du sac (414)Suit le passage sus-indiqué du Kilaïm..
Pnei Moshe non traduit
גמ' ולא מן הים למדת וכו' לא מן השק למדת. בתמיה כלומר דפריך למה ליה לאהדורי בתר המקרא שבכתובים כאלו לית לן ללמוד מזה אלא מהאי דאיתקוש ספינה לים והלא מן הכתוב שבתורה נוכל ללמד שהרי כל הכלים שמקבלין טומאה איתקשו לשק שנאמר בפרשה מה השק מיטלטל מלא וריקן אף כל המטלטלים מלא וריקן וא''כ אף אנו נלמוד מה השק משמש בים וביבש' יצאת ספינה שהיא משמשת בים ואינה משמשת ביבשה:
רבנן דקיסרין אמרין זו ספינה של חרס. דאיצטריך לן למילף מהאי קרא דרך אניה בלב ים דאי ממה השק לא מצית למילף שזה אינו מלמד אלא על כל האמור בפרשה כלומר בהאי קרא שנאמר בפרשת טומאת כלים דכתיב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם וגו' והני דכתיבי בהדי שק השק מלמד עליהן יצא כלי חרס שאינו באותו הכתיב שבפרשה שילמד עליו השק וכן בפרשת כלי מדין דאיירי בטהרת כלים לא הוזכר כלל כלי חרס בפרשה ולכך איצטריך למילף מדרך אניה בלב ים שאף ספינה של חרס היא טהורה דהא נמי בלב ים היא:
אִית מַתְנִיתָא אָֽמְרָה. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְנִידָּה. וְאִית מַתְנִיתָא אָֽמְרָה. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְשֶׁרֶץ. מָאן דְּאָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְנִידָּה. נִיחָא. וּמָאן דְּאָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְשֶׁרֶץ. כָּל עַצָמוֹ אֵין כָּתוּב נִידָּה אֶלָּא בִמְשַׁמְּשִׁין. וְטִמֵּאתֶ֗ם אֶת צִיפּוּי אֵלִילֵי כַסְפֶּ֔ךָ וְאֶת אֲפֻדַּ֖ת מַסֵּכַ֣ת זְהָבֶ֑ךָ. תִּיפְתָּר בַּחֲקוּקִין עַל גּוּפָהּ. רִבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן אָמַר. תִּפְתָּר בְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָאֵפוֹד עַצְמוֹ. כְּעִנְייָן שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעַשׂ֩ אוֹת֨וֹ גִדְע֜וֹן לְאֵפ֗וֹד. מַתְנִיתִין כְּמָאן דְּאָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְנִידָּה. וְהָתַנִּינָן. אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ מְטַמְּאִין כַּשֶּׁרֶץ. 58a תִּיפְתָּר שֶׁהִשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ בְּנָייוֹ. וְהָא תַנִּינָן. שְׁלֹשָׁה בָתִּים הֵן. תִּיפְתָּר שֶׁהִשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ חִידְּשׁוֹ. דְּאָמַר רִבִּי זְעוּרָא רַב חוּנָא בְשֵׁם רַב. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת אֲסָרוֹ. רִבִּי זְעוּרָה רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַבַּיִת מוֹעֲלִין בּוֹ. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. הֲווֵיי בָהּ רַבָּנִן פְלוּגָא. מָאן דְּאָמַר. אֲסָרוֹ. מוֹעֲלִין בּוֹ. מָאן דְּאָמַר. לֹא אֲסָרוֹ. אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. הָתִיב רִבִּי חַגַּי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַב. הַשּׁוֹקֶת שֶׁבַּסֶּלַע אֵין מְמַלִּין בָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁחֲקָקָהּ וְאַחַר כָּךְ חִיבְּרָהּ. הָא אִם חִיבְּרָהּ וְאַחַר כָּךְ חֲקָקָהּ לֹא. וְהָהֵן בַּיִת לָאו כְּמִי שֶׁחֲקָקוֹ וְאַחַר כָּךְ חִיבְּרוֹ הוּא. מָה עֲבַד לָהּ רַב. פָּתַר לָהּ. סִיתוּתָן שֶׁלָּאֲבָנִים הִיא גְמַר מְלַאכְתָן. וְלֵית הָדָא פְלִיגֵי עַל רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה אֲסוּרָה. לֹא כֵן סָֽבְרִינָן מֵימַר. אִם בְּשֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהַחֲזִירָן לְכִלְייָן. דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. וְהָא תַנִּינָן. שָׁלֹשׁ אֲבָנִים הֵן. 58b תִּיפְתָּר שֶׁהִשְׁתַּחֲוֶה לְכָל אֶבֶן וָאֶבֶן וְאַחַר כָּךְ בְּנָייָהּ. וַאֲפִילוּ עַל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לֵית הִיא פְלִיגָא. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מוּתֶּרֶת. לֹא כֵן סָֽבְרִינָן מֵימַר. אִם בְּעָתִיד לְהַחֲזִירָן לְכִלְייָן. דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. וְאָמַר רִבִּי יוּדָן אֲבוֹי דְרִבִּי מַתַּנְיָה. אִם הָיוּ מוּנָחִין בִּמְקוֹמָן לֹא כְמִי שֶׁהוּא עָתִיד לְהַחֲזִירָן לְכִלְייָן הֵן. וְאֵילּוּ בִּמְקוֹמָן הֵן. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת אֲסָרוֹ. לְאִילָן לֹא אֲסָרוֹ. וְהָא תַנִּינָן. שָׁלֹשׁ אֲשֵׁירוֹת הֵן. תִּיפְתָּר שֶׁנִּשְׁתַּחֲוֶה לַזְּמוֹרָה וְאַחַר כָּךְ נְטָעָהּ.
Traduction
Selon un enseignement, l’idole aussi bien que les objets qui lui servent sont comparés à la femme menstruée; selon une autre version, l’idole seule lui est comparée, et les accessoires sont traités comme ayant été en contact avec un reptile. La première version est bien justifiable, selon ce qui a été dit plus haut; mais comment expliquer la seconde version, puisque la comparaison pour l’idole même n’a lieu que pour avoir parlé des accessoires à l’idolâtrie dans ce verset (Is 30, 22): Vous rendrez impur ce qui couvre tes idoles d’argent et les ornements de tes idoles d’or? On peut répondre que ce verset est applicable aux idoles qui seraient gravées sur ces ornements mêmes (ce sont donc des idoles mêmes). R. Jacob, du village de Hanan, dit: on peut répondre qu’il s’agit du cas où l’on s’est prosterné devant l’ornement, pris alors comme idole, puisqu’il est dit du manteau que Gédéon s’était fait (Jg 8, 27), qu’il devint une idole. Il est une Mishna conforme à l’avis de R. aqiba, que les accessoires de l’idole sont traités comme elle à l’égal de la femme menstruée, puisqu’il est dit (408)(Avoda Zara 3, 6).: les pierres de l’idole, son bois, ses cendres, rendent impur comme le reptile; selon R. aqiba, autant que les menstrues. On peut répliquer à cela qu’il s’agit du cas où, après s’être prosterné devant les éléments d’une maison on l’a érigée en construction (elle est elle-même l’idole). Mais n’est pas dit aussi (409)Ibid., 7.: si de 3 maisons que l’on possède, l’une a été achevée pour le culte idolâtre et qu’ensuite on y renouvelle certains détails, ces parties additionnelles peuvent être enlevées, et pourtant elles rendent aussi impur que les menstrues? On peut supposer, fut-il répondu, que l’on a adoré les éléments additionnels avant de les ajouter à la maison; c’est ainsi que, selon R. Zeira ou R. Houna au nom de Rav, pour celui qui se prosterne, l’adoration d’une maison entraîne son interdit (410)Bien que les éléments, d'abord détachés de la terre, y adhèrent maintenant.. R. Zeira et R. Abahou disent au nom de R. Yohanan: si en ayant consacré une maison au culte divin on en enlève un fragment, on ne commet pas de prévarication (en raison de son adhérence au sol). R. Zeira ajouta qu’au dire des disciples, R. Yohanan et Rav discutent à ce sujet: celui qui dit que l’adoration d’une maison entraîne l’interdit (malgré l’adhérence au sol) admet aussi la prévarication pour la maison consacrée; l’avis opposé, n’admettant pas la prévarication, n’interdit pas non plus la maison adorée. Mais, objecta R. Hagaï, en présence de R. Yossa, n’y a-t-il pas une Mishna constatant l’avis de Rav, puisqu’il est dit (411)(Mikvaot 4, 5).: on ne peut pas utiliser l’abreuvoir creusé dans une roche devant une source d’eau pour l’emplir d’eau et y consacrer les cendres d’aspersion. Or (il est dit à la fin), comme on a creusé cette pierre d’abord et qu’on l’a soudée ensuite au sol, c’est un ustensile; si donc en l’eût soudée d’abord et creusée ensuite, serait-elle considérée comme vase, en raison de son adhérence au sol? On voit donc que l’on tient compte de l’adhérence, et pourquoi Rav n’est-il pas du même avis pour la maison adorée? Il répond à cela que la taille des pierres constitue leur état d’achèvement, avant leur adhérence au sol. Est-ce que la Mishna précitée, parlant des 3 éléments interdits de la maison, n’est pas en opposition avec R. Yohanan disant qu’une idole même brisée est interdite? Car, l’on supposait que lorsqu’on ne devait pas les remettre en leur premier état, tous admettent qu’il n’y a plus d’interdit; pourquoi donc maintenir pour les pierres, etc.? C’est que l’on suppose le cas d’adoration de chacune d’elles, avant son emploi à la construction. Même, selon R. Simon b. Lakish, il n’y a pas de contestation, puisque selon lui les morceaux d’idole ne sont pas interdits; car on pourrait supposer qu’au cas où l’on restituerait les éléments à leur état primitif, ils seraient interdits selon l’avis unanime de tous, ces matériaux étant alors détachés. Aussi, R. Judan père de R. Matnia dit: lorsque les matériaux se trouvent à leur place, ils équivalent à leur restitution future dans leur premier état; ce qui est le cas pour la maison précitée, qui ayant été adorée est interdite. R. Aba dit au nom de Rav: la maison devant laquelle on s’est prosterné est interdite, non l’arbre adoré. Mais n’a-t-on pas enseigné (412)(Avoda Zara 3, 11). qu’il y a 3 arbres devenant interdits par suite de l’adoration? Cela s’explique au cas où l’on s’est prosterné devant une branche coupée avant la planter.
Pnei Moshe non traduit
אית מתניתא. תני חדא ברייתא דע''ז ומשמשיה מטמא כנדה ותניא אידך ע''ז עצמה כנדה ומשמשיה כשרץ ותרוייהו אליבא דר''ע:
ניחא. דקרא דיליף מיניה ר''ע להקיש לנדה משמשיה כתיבי התם אלא למ''ד משמשיה כשרץ קשיא הרי כל עצמו של הכתוב לא קרא נדה אלא במשמשין כדכתיב בהאי קרא וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו ואלו צפוי ואפדת משמשיה ותכשיטיה נינהו:
תיפתר בחקוקים על גופה. האפודות הם צורת הע''ז שחקוקים על גופה ולאו משמשיה הן וצפוי ג''כ שהצלם מצופה בצורה החקוקה עליו לע''ז:
תיפתר. יכול את פתר לה ג''כ בענין אחר שהאפדה ע''ז עצמה היא שעשה ממסכת זהב להשתחוות לה כענין שנאמר גבי גדעון שנתנו לו נזמי הזהב משלל מדין וכתיב ויעש אותו גדעון לאפוד וגו' ויזנו כל ישראל אחריו:
מתני'. דהתם משמע כמ''ד דאף משמשיה כנדה לר''א דהא תנינן שם אבניו ועציו ואפריו מטמאין כשרץ ועלה פליג ר''ע וקאמר כנדה וקס''ד שהבית עשוי להכניס לתוכו הע''ז וא''כ משמשיה הוי אלמא קסבר דאף משמשיה כנדה וקשיא לאידך מ''ד דקסבר אליבא דר''ע משמשיה כשרץ:
תיפתר שהשתחוה לבית. עצמו כשהיה בתלוש ואח''כ בנאו דהוי תלוש ולבסוף חיברו וכתלוש הוא גבי ע''ז:
והא תנינן. שם שלשה בתים הן בית שבנאו מתחלה לע''ז ה''ז אסור. וא''כ אפי' עשה המחובר לע''ז אסור וקאמר דתיפתר נמי להא שהשתחוה לבית בעודו בתלוש ואח''כ חידשו בבנין מחובר:
דאמר ר' זעירה בשם רב המשתחוה לבית ועשאו לע''ז אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוא. ואכתי לא אסיק לאוקמי להא דרב דנמי איירי בהשתחוה ואח''כ בנאו עד לקמן ומייתי להא משום המסקנא דאוקמתא:
המקדיש את הבית מועלין בו. וקאמר ר' זעירא הווי בה רבנן פליגא כלומר שהקשו על הא דר' יוחנן ואוקמי לה בפלוגתא ומשום דק''ל אין מעילה במחובר הלכך קאמרי דתליא בפלוגתא דפליגי' אמוראי גבי המשתחוה לבית דלמ''ד אסרו דס''ל תלוש ולבסוף חיברו כתלוש הוא וא''כ נמי מועלין במקדיש הבית ואיכא למ''ד דלא אסרו דלא חשיב ליה כתלוש ואין מחובר נאסר משום ע''ז ובמקדיש נמי אין מועלין בו ור' יוחנן כרב הוא דס''ל:
מתני' פליגא על רב. דתנן בפ''ה דפרה השוקת שבסלע הוא אבן חלולה שעל שפת המעיין והמים נכנסין לה דרך החור שבדופנה ומשקין ממנה. הבהמות:
אין. ממלאין למי חטאת דלא חשיבא כלי ומפני דרישא דמתני' מיירי כשחיברה בתחלה ולבסוף חקקה וכדמסיים התם בסיפא היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה שאם חקקה בתחלה ועשאה כלי ואח''כ חיברה בסיד נשאר שם כלי עליה:
מפני שחקקה ואח''כ חיברה. טעמא שחקקה בעודה בתלוש הא אם חיברה ואח''כ חקקה לא חשיבא כלי ואע''ג שהיתה תלושה מקודם מ''מ הואיל וחיברה מקודם שנקרא עליה שם כלי בתלוש כמחובר הויא וקשיא לרב שהרי ההן בית נמי לאו כמי שחקקו ואח''כ חברו הוא אלא כחברו ואח''כ חקקו בההיא דרישא דהתם דמיא דקס''ד השתא שלא השתחוה לבית עד שבנאו בתחלה וא''כ דינו כמחובר:
מה עביד לה רב. וקאמר דפתר לה סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן כלומר הא דקאמר המשתחוה לבית אסרו לא שבנאו לגמרי ואח''כ השתחוה לו אלא דקרי ליה בית משום דהסיתות של אבנים לבנותן זהו גמר מלאכתן לבית וא''כ מיירי נמי שהשתחוה בעודן אבנים בתלוש וכבר נאסרו משום ע''ז ואע''ג דאח''כ בנאו ועשאו מחובר ודמיא להאי דינא דהשוקת שבסלע:
ולית הדא פליגא על ר' יוחנן וכו'. התם על המתני' קאי דתנינן מי שהיה ביתו סמוך לבית ע''ז ונפל אסור לבנותו וכו' אבניו ועציו ואפרו מטמאין ופריך וכי האי מתני' לא פליגא היא על דר' יוחנן דהתם לעיל בהלכה ב' גרסינן לפלוגתייהו דר''י ור''ל בע''ז שנשברה מאליה ר' יוחנן אמר אסורה. ור''ש בן לקיש אמר מותרת ומפרש התם לפלוגתייהו מה אנן קיימין אם בעתיד להחזיר לכליין שידוע לנו שעתיד להחזיר השברים להכלי שלהן ולקמן בהא ודאי כ''ע ל''פ דאסור שהרי לא ביטלן ואם בידוע שאינו עתיד להחזיר לכליין בהא ד''ה מותר שהרי ביטלן מע''ז אלא כי אנן קיימין לפלוגתייהו בסתם דר' יוחנן אמר סתם כמי שעתיד לחזור לכליין דכל זמן שלא שמענו שביטלן אמרינן מסתמא עתיד הוא להחזירן לכליין ור''ש בן לקיש סתם כמי שאינו עתיד להחזיר לכליין דמסתמא בטולי מבטל לה:
אמר ר' יודן אבוי דר' מתנה אם היו מונחין במקומן שנשברו שם בהא לכ''ע כמו שעתיד להתזיר לכליין ואסור. עד כאן בהא דהתם דלעיל. והשתא פריך מהאי מתני' דהתם לר' יוחנן דקאמר ע''ז שנשתברה מאליה אסורה והא וכי לא כן סברנן מימר שם שאם בשאינו עתיד להחזיר לכליין ד''ה מותר והא תנינן וכו' זה הכל מהקושיא היא והא תנינן נמי בהדיא שם לקמן שלש אבנים הן ואחת מהם אם העמיד עליה ע''ז וסילקה מותרת והשתא הא מתני' שנפל הכותל שבינו לבין הע''ז דומיא דהך דבמתני' שלשה אבנים היא שנסתלקה הע''ז מן הכותל וכן דומיא דדינא בשברים שאינן עתידין להחזיר לכליין ואמאי עציו אבניו ואפריו אסורין. ולהכי פריך לר' יוחנן מהני תרתי דאי מדר' יוחנן גופיה בע''ז שנשתברה הוה מצינן לשנויי דמתני' דנפל הכותל כדין סתם בע''ז שנשברה דמיא דלר' יוחנן אסורה והיינו נמי דקאמר ולא כן סברנן מימר וכו' כלומר על זה דסיים לעיל התם הוא דקא סמיך דבסתם הוא דפליגי מתני' דנפל הכותל כסתם דמיא ולא קשיא לר' יוחנן והלכך הדר פריך מהאי מתני' דג' אבנים דהא במתני' דנפל הכותל בהאי ע''ז שסילקה מעל האבן היא וא''כ מוכח דסתם כמי שאינו עתיד להחזיר לכליין דמיא שהרי גם התם לא ידעינן אם עתיד להחזירה על גבי האבן או לא ואפ''ה קתני מותרת וש''מ דסתם כמי שאינו עתיד להחזיר לכליין דמיא והשתא היכי מתרץ לה ר' יוחנן וכלומר דאפי' תימא דמהאי מתני' דג' אבנים לק''מ דהתם מכיון שסילקה בידם לא דמיא לנשברה מאליה ובסתם מ''מ האי מתני' דנפל הכותל קשיא דהא הכא נשברה מאליה. ולענין דלא תיקשי האי מתני' דנפל הכותל אמתני' דג' אבנים היכי מתרץ לה ר' יוחנן דאף אם תאמר שאני סילקה מנשברה מ''מ קשיא דהא מיהת מתני' דנפל הכותל דקתני אפי' העפר והעצים והאבנים שמסתמא אין עתיד להחזירן אסורין והלא בכה''ג גם לר' יוחנן מותר ולקמיה פריך ומתרץ נמי אליבא דר''ל אלא דמעיקרא מהדר אליבא דר' יוחנן דלדידיה על כרחך לשנוי רומיא דהני מתני' אהדדי כדאמרן דשאני סילקה ונשברה וא''כ אכתי מדינא דמתני' דמשמע דאבניו וכו' לעולם אסורין ואפי' אם אינו עתיד להחזירן:
תיפתר שהשתחוה לכל אבן ואבן. בתחלה ואח''כ בנאו להבית שאפי' נפל נשאר הכל באיסור כבתחלה. ואפי' על רבי שמעון בן לקיש לית הא פליגא וכו'. כלומר דהשתא הדר ביה הש''ס מהאי שינויא וקאמר דהא האי פירכא מצית נמי למיפריך אדר''ל דאם אינו עתיד להחזיר לכליין הא אמרי' דלד''ה מותר אלא דלא היא ולא צריכין להאי שינויי דחוקא ולאוקמה להמתני' בהשתחוה לכל אבן ואבן דאפי' לר''ל ניחא ולא מיבעיא לר' יוחנן דהא לא כן סברין מימר דבעתיד להחזיר לכליין ד''ה אסור ואמר ר' יודן וכו' כמו שהבאתי לעיל דאם הן במקומו כמו שעתיד להחזירן דמיא והשתא אילו עציו ואבניו ועפרו דהמתני' במקומן הן במקום שנפל הכותל ולא פינה אותן משם והלכך לד''ה אסורין:
והא תנינן. שם שלש אשירות הן אילן שנטעו מתחלה לשם ע''ז ה''ז אסור וש''מ דתלוש ולבסוף חברו כתלוש הוא גם באילן כמו הבית וקשיא לרב דמחלק בין אילן לבית:
תיפתר. להמתני' כגון שהשתחוה לזמורה כשהיתה בתלוש ואח''כ נטעה והלכך אסורה אבל בלאו הכי לא דמי אילן שמחובר בתוך הארץ להבית שמחובר על גבי הקרקע:
לֵוִי אָמַר. מִשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת אֲסָרוֹ. לַמְּעָרָה לֹא אֲסָרָהּ. מַּה בֵין בַּיִת וּמַה בֵין מְעָרָה. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי הִלֵּל. בַּיִת הָיָה לוֹ שְׁעַת תְּלִישָׁה. מְעָרָה לֹא הָיָה לָהּ שְׁעַת תְּלִישָׁה.
Traduction
Lévi dit que la maison adorée par prosternement devient interdite, non la grotte adorée de même. A quoi tient cette différence? C’est que, répondit R. Hanania fils de R. Hillel, la maison se compose de parties qui jadis étaient détachées, tandis qu’une grotte a toujours fait partie du sol.
Pnei Moshe non traduit
השתחוה לבית. ובנאו על הקרקע אסרו ולמערה שחפר בה ועשה המערה כותל לבית לא אסרה וכדמפרשי טעמא בית היה לו שעת תלישה קודם שבנאו אבל מערה לא נקרא מעולם שם תלוש על הכותל שמחובר מעיקרו הוא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source